פסק-דין בתיק ע"פ 4334-11-11

הערעור

1.         לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט השלום בבית-שמש (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) בתיק עמ"ק 20200/09.

            בהכרעת-דין שניתנה ביום 19.9.11, לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת באישום הראשון בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי - לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), בכך שלא קיימה צו שניתן על-ידי בית-המשפט ביום 2.2.03 בגדרו של גזר-הדין בת"פ 1480/01, לפיו היה עליה להרוס תוספת בנייה בלתי חוקית בשטח של 88 מ"ר ולא להשתמש בתוספת זו לא יאוחר מיום 1.2.04 (להלן - הצו השיפוטי); וכן בעבירה של שימוש במבנה שהוקם ללא היתר - לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק, בכך שבכל התקופה מאז חודש פברואר 2004 ועד להגשת כתב-האישום ביום 25.6.09, השתמשה בתוספת הבנייה האמורה. בנוסף, הורשעה המערערת באישום השניבעבירה של בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק, בכך שבנתה בחזית ביתה פרגולה בשטח של 15.2 מ"ר; וכן בעבירה של שימוש במבנה שהוקם בסטייה מהיתר - לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק, בהתייחס לשימוש שנעשה על-ידה בפרגולה, וכן בתוספת של חדר בחזית האחורית של הבית בשטח של 7.5 מ"ר. המערערת זוכתה באישום השני מעבירה של בניית החדר האמור, מחמת התיישנות עבירת הבנייה וכן בוטל האישום נגדה בכל הנוגע לעבירה של בניית כניסה מקורה בגג רעפים בשטח של 7 מ"ר, אשר יוחסה לה באותו אישום.

            בגזר-הדין שניתן ביום 19.9.11, נידונה המערערת לתשלום קנס בסך 5,000 ש"ח, בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. בנוסף, חויבה המערערת לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח, להימנע מלעבור עבירה לפי סעיפים 145, 204 או 210 לחוק, בתוך תקופה של שנתיים ממועד גזר-הדין. בית-משפט קמא אף האריך במסגרת גזר-הדין את תוקף הצו השיפוטי בשנתיים נוספות.

ההליכים בבית-משפט קמא

2.         בבית-משפט קמא העיד מטעם המאשימה מפקח הבנייה צבי יעקוביאן, ומטעם הסנגוריה נשמעה עדותה של המערערת עצמה.

            מפקח הבנייה העיד, כי צו ההריסה השיפוטי שניתן בגדרו של גזר-הדין בת"פ 1480/01, לא בוצע עד למועד עדותו (21.6.11). לדבריו, בשני ביקורים שביצע בנכס, ביום 14.10.07 וביום 5.7.09, מצא כי תוספת הבנייה נושא צו ההריסה השיפוטי לא נהרסה. כן ציין, כי בחזית הבית גם הוקמה פרגולה, ובחלקו האחורי של המבנה נבנה חדר - כמפורט בדו"ח שערך במהלך הביקור האחרון (ת/2) וכנחזה בתמונות שצילם (ת/3). בחקירתו הנגדית התקשה העד לזכור אם היה בקשר עם המערערת במהלך ביקוריו בנכס, ולא שלל את האפשרות כי לא נכנס לתוך הבית והסתפק בביצוע תצלומים מחוץ למבנה. לשאלה, כיצד קבע שנעשה שימוש בתוספת הבנייה, השיב כי התרשם שהמבנה כולו משמש למגורים. הוא לא שלל בעדותו את האפשרות לפיה התקיימה פגישה עם המערערת בשנת 2004, בעקבות מכתב התראה שנשלח אליה ביום 21.11.04 מטעם היועץ המשפטי של הוועדה המקומית הראל. במכתב צוין, כי מדו"ח שערך מפקח בנייה עולה שתוספת הבנייה טרם נהרסה, וכי ניתנת למערערת האפשרות להשמיע טענותיה לנוכח הפרת הצו השיפוטי והמשך השימוש בנכס ללא היתר (נ/1). בסיפא של המכתב הודגש, כי "אין בעצם קיום הפגישה כדי למנוע הגשת כתב-אישום, ואם אכן בוצעו חריגות בנייה או שימוש כנטען בדו"ח, הינך נדרשת לסלק את כל תוספות הבנייה, לחדול מכל שימוש הנעשה במקרקעין ללא היתר ולהשיב את המצב במקרקעין לקדמותו". לשאלה, היכן מצויות תרשומות השיחות שהתקיימו עם המערערת בשנת 2004, השיב כי בתיק מחלקת הפיקוח על הבנייה אין תרשומות, אך ייתכן שהתרשומות נעשו בתיקו של התובע. במהלך החקירה הנגדית הוצגה לעד תרשומת שערכה המערערת, על-גבי המכתב נ/1, שבה צוין בכתב ידה "התקיימה פגישה עם הפקח צבי יעקוביאן במשרד הוועדה, שטחתי שוב טענותיי ונאמר לי שהעניין יוקפא עד לרישום במינהל. עוד נאמר לי 'לא לדאוג' כי לא יינקטו נגדי צעדים בזמן הקרוב - בשל ההסברים שנתתי". העד ציין, כי הפגישה לא זכורה לו, והוסיף "בטח מה שנאמר שם שאמרתי - זה לא נכון, זה לא התפקיד שלי. אני מעביר את החומר לתובע, והתובע מפעיל שיקול דעת" (עמ' 9, ש' 13).

            המערערת סובלת מבעיות רפואיות קשות כמפורט במסמכים הרפואיים (נ/3), שבגינן נקבעה לה על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 100%. היא גוללה בהרחבה בעדותה את הנסיבות שבעטיין נבצר ממנה להכשיר את עבירת הבנייה, שעיקרן עובדת רישומו של כל הבניין על שמו של השכן (להלן - השכן), וסירובו של האחרון להעביר את רישום דירתה על שמה במשך כשלושים שנה, למרות שנדרש לעשות זאת על-פי החלטות שיפוטיות, וחרף העובדה שמונה לו כונס נכסים לתכלית זו. היא הוסיפה וציינה, כי אותו שכן הוליך אותה שולל כאשר אמר לה שהוא מטפל בקידום תכניות להכשרת עבירות הבנייה שבוצעו הן בביתו והן בביתה, ובהמשך - בסמוך למועד עדותה - פעל לסיכול פעילותו של כונס הנכסים, זאת אגב איומים שהשמיע כלפי מודד שהגיע לשטח מטעם הכונס. עוד העידה המערערת, כי בשיחה טלפונית שקיימה עם עו"ד אבני, היועץ המשפטי של הוועדה המקומית, טענה לפניו כי בנסיבות האמורות אין כל סיכוי שתצליח להכשיר את עבירות הבנייה בתוך שנה, ולדבריה השיב לה עו"ד אבני שהוא "מבין את המצב" ו"נחכה עם זה" (עמ' 13 ש' 2). היא הוסיפה, כי נשלחה על-ידי ב"כ המשיבה לפגישה עם מפקח הבנייה, ולדבריה אמר לה האחרון את הדברים שנרשמו על-ידה בתרשומת נ/1 לעיל. עוד טענה, כי מפקח הבנייה לא אמר לה שעליה להגיש לבית-משפט קמא בקשה להארכת המועד לביצוע הצו, וגם שני עורכי-דין שייצגו אותה בתקופה האמורה, לא עדכנו אותה בדבר הצורך בהגשת בקשה מתאימה לבית-המשפט. באשר לעבירות המיוחסות לה באישום השני, קרי -  בניית הפרגולה והחדר הנוסף, טענה המערערת כי החדר נבנה בשנת 2000, והפרגולה - בשנת 2002. לדבריה, בחדר השתמשה בעבר אמה, וכיום יש בו רק כורסה, וכי אינה יוצאת לחצר,  וממילא אינה עושה שימוש בפרגולה.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

3.         בכל הנוגע לאישום הראשון, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בבית-משפט קמא על כך שתוספת הבנייה לא נהרסה, והם היו חלוקים ביניהם בשאלה, האם נעשה שימוש בתוספת הבנייה, אם לאו. בית-משפט קמא קבע, כי למרות שמפקח הבנייה ראה את תוספת הבנייה מחוץ לבית ולא נכנס לתוך המבנה, עמדה המאשימה בנטל להוכחת השימוש בפועל שנעשה בתוספת הבנייה, הואיל והמערערעת מתגוררת בבית והתוספת הפכה לחלק אינטגראלי מבית המגורים. בית-משפט קמא דחה את טענת המערערת, לפיה לא היה לה היסוד הנפשי של מודעות לביצוע העבירה, שכן, לטענתה, הייתה רשאית להניח, ואף הניחה בפועל, כי המאשימה הסכימה להקפאת ההליכים בעניינה, וכי ההסכמה משחררת אותה מן החובה לבצע את פסק-הדין. בהקשר זה הוסיף וציין בית-המשפט, כי גם על-פי התרשומת שערכה המערערת בשנת 2004 (נ/1), הרי שיכולה הייתה להניח, על-פי גרסתה היא, שקיימת "הקפאה" של המצב במשך "הזמן הקרוב", וכי סביר להניח שתקופה לא מוגדרת זו יכולה להימדד במספר שבועות או חודשים; וברור כי שיחה כזו, ככל שהייתה, אינה פוטרת את המערערת מחובתה לבצע את צו ההריסה השיפוטי, ודאי שלא במשך שנים ארוכות. בית-משפט קמא הוסיף וציין, כי טענת המערערת, בדבר היעדר יסוד נפשי הדרוש לביצוע העבירה של הפרת צו שיפוטי, ניגפת בעובדה שביום 28.10.07 נשלח למערערת מכתב התראה נוסף מאת ב"כ המשיבה, שבו הובהר לה כי לא קיימה את הצו השיפוטי, והיא הוזמנה לשימוע ולמתן גרסה בעניין זה (ת/4). מכאן קבע בית-המשפט, שלכל המאוחר, בעת קבלת המכתב הנדון, הייתה המערערת מודעת לכך שעליה לבצע את צו ההריסה, אך נמנעה מעשות כן, עד הגשת כתב-האישום ביום 25.6.09, וכן עד עצם היום הזה. באשר לטענות המערערת, לפיהן גם בשנת 2007 התקיימה שיחה כלשהי בינה לבין נציגי המאשימה, ציין בית-משפט קמא כי מדובר בטענות בעלמא שאין להן תשתית עובדתית של ממש, וכי לא ניתן לקבוע כי נציגי המשיבה הציגו בפניה מצגים שיש בהם כדי לשנות מהותית את המצב. על-רקע האמור, דחה בית-המשפט את טענת ההגנה מן הצדק שהעלתה המערערת בעניין הסתמכותה על מצגי המשיבה. כמו-כן, דחה בית-המשפט את טענת המערערת בדבר הגנה מן הצדק, לפיה הופלתה לרעה ביחס לשכן, בקבעו כי גם נגד השכנים הוגש כתב-אישום. עוד ציין בית-המשפט, כי אף אם יש ממש בטענות בעניין התנהלות השכן, הרי שלא ניתן לפטור את המערערת מאחריות פלילית בגין אי-קיום הצו השיפוטי במשך שנים רבות, והיה עליה למצוא פתרון הולם, או לחלופין להרוס את תוספות הבנייה.

            באשר לאישום השני, זיכה בית-משפט קמא את המערערת מעבירת הבנייה של הקמת החדר, זאת מחמת התיישנות. יחד-עם-זאת, הרשיע בית משפט קמא את המערערת, בעניין החדר, בעבירה של שימוש במבנה שהוקם שלא כדין; בהיות החדר האמור חלק בלתי נפרד מביתה של המערערת. בכל הנוגע לפרגולה, אשר הקמתה לא הייתה שנויה במחלוקת ואף נחזתה בתצלום ת/3, הרשיע בית-משפט קמא את המערערת הן בעבירה של בנייה ללא היתר והן בעבירה של שימוש במבנה בסטייה מהיתר, אשר יוחסו לה בכתב-האישום.

תמצית טיעוני הצדדים בערעור

4.         המערערת מלינה על הכרעת-הדין המרשיעה, ולחלופין - עותרת להקלה בעונש. בכל הנוגע לאישום הראשון טוענת המערערת כי לא הוכח שנעשה שימוש בתוספת הבנייה נושא צו ההריסה השיפוטי, ובפרט כאשר מפקח הבנייה לא נכנס לתוך הבית; וכי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של הפרת צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק, שכן המערערת לא הייתה מודעת לכך שאי-הריסת התוספת, או הכשרתה בהיתר בנייה, מהווה הפרת צו שיפוטי. עוד גורסת היא, כי היה מקום לבטל את האישום נגדה מחמת הגנה מן הצדק, זאת הן לאור המצגים שהובאו לפניה על-ידי מפקחי הבנייה, בפגישותיה עמם בשנת 2004 ובשנת 2007, עת נאמר לה על-ידם, על-פי הנטען, כי "בשלב זה לא עושים כלום", ולא הובהר לה כי עליה להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה השיפוטי; הן מחמת חוסר האפשרות לבצע את הצו השיפוטי, לאור התנהלות השכן אשר מסרב להעביר את הזכויות במקרקעין על שמה ולשלם חובותיו למינהל מקרקעי ישראל; והן בשל אפליה אל מול השכן בעניין ההעמדה לדין. באשר לאישום השני גורסת המערערת, כי שגה בית-משפט קמא בהרשיעו אותה, זאת מבלי שהוכחה העבירה של שימוש במבנה בסטייה מהיתר; כי התקנת פרגולה אינה נתפסת כבנייה טעונה היתר; וכי מכל מקום, העבירה הנטענת התיישנה הואיל והפרגולה הוקמה בשנת 2002. לחלופין ערערה המערערת, כאמור, על חומרת העונש, וגורסת כי הקנס שהושת עליה חמור ואיננו מידתי; ובפרט על-רקע מצבה הרפואי ומצוקתה הכלכלית.

            ב"כ המשיבה גורס, כי אין מקום להתערב בהכרעת-הדין ובגזר-הדין, וזאת ממכלול הטעמים שהובאו בהם.

דיון

5.         המערערת מעלה בערעורה טענות נגד הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, ויישום הדין על העובדות. בכל הנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים, הרי שההלכה הפסוקה מורה, כי בית-המשפט לערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת הערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההגיון ושיש לראותם כמופרכים, או במקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632, 643 (2000); ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (2) 408 (2000)). 

6.         הואיל ועיקר טיעוניה של המערערת בערעור מתמקדים בטענת ההגנה מן הצדק, אסקור בפתח הדיון את הרקע המשפטי בעניין ההגנה האמורה, ובהקשר זה אחזור על הדברים שהובאו על-ידי לאחרונה בפסק-הדין בע"פ (י-ם) 44101-05-11 אליהו עג'מי נ' מדינת ישראל(2.5.12) (הליך שבו יוצג המערער על-ידי ב"כ המערערת בערעור דנן).

הדוקטרינה של הגנה מן הצדק מעוגנת כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. על עקרונות הדוקטרינה האמורה - בכלל, ועל שאלת החלתה בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה - בפרט, עמד בית-משפט זה בע"פ (י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה - מושב עובדים להתיישבות(9.3.06), ובע"פ (י-ם) 4523/09 מדינת ישראל נ' אורה - מושב עובדים להתיישבות(22.6.11); ואחזור על עיקרי הדברים.

            הדוקטרינה הותוותה לראשונה בפסק-הדין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד